top of page

ממסי = ISIS | הטור של שפי


בואו נדבר על ממסי
בואו נדבר על ממסי

ממסי.

צריך לדבר על זה.

כמין סוד כמוס וסוטה שאתה משאיר בינך לבין חברים שלך. מ"אין לזה דאון" עד ל"אי אפשר לזוז מהספה שישי-שבת ומקדונלדס, יום ראשון זוועה ויום שני מילא" עד שביום שלישי אתה כבר עושה תכניות לסופ"ש שיתחיל עוד יומיים ויגמר בשלישי של אחרי.

כי באמת שהאפטרים אדירים, ולהכיר מישהי כששניכם אידיוטים זה נפלא, ואתם מדברים על דברים כמו אקונומיקה וגורל בתשוקה, וזה כאילו כל מה שהיה חסר לנו בחיים. לפני תקופה, היינו קוראים לזה באמפ סוציאליות, כי הדוק היה הווינגמן המושלם. השיחות הקולחות שחשבנו שישארו איתנו לנצח והרגעים הנעימים שהבנו שהחיים הם בשבילם, כולם היו.

אבל התרגלנו, כמו כל דבר. הקסם התעוות, ובמקום לרקוד ולחייך בלי סיבה, התחלנו לשבת ולבהות באיזה גנובה אחרת, כשהיא בוהה בחזרה ולשניכם יש אפונה במוח. ואז השעה הסבירה עוברת - וזה מתחיל להרגיש כמין אובססיה לפשוט להמשיך, ואולי למצוא איזה משהו שמרגיש לך שאתה מחפש כשאתה מסתכל על תמונה של חוליו אגלסיאס וחושב על זה שצביקה פיק זה קצת טוב יותר.

והמחיר מגיע אחרי שמצאנו את עצמנו גזורים ביום שלישי לפנות בוקר, וזה לא שאין עבודה מחר - אתה פשוט לא יודע אם אתה הולך להודיע שיש לך קורונה אחרי או לפני הסשן הפורנוגרפי שאתה הולך לדפוק עכשיו מול 50 טאבים שונים ו-3 שעות ארוכות שבסופן אתה תשאל את עצמך אם יש בכלל טעם להמשיך ואיך לעזאזל רביעי בצהריים כרגע.

אין מצב לשינה והמוח לא נרגע, וגם לא באמת עתיד לכך ביממה הקרובה.

כי כשננסה לישון… איף. אין סיכוי, ואתה מרגיש כ"כ קרוב, נגיעה משינה. והתמונות שקופצות ולא מפסיקות.

ואתה מוותר, ושונא את עצמך קצת, עד הפעם הבאה.

ממסי לרוב ינחת בידיים לא נכונות, והן של כולנו. כי כשהוא בא יותר מדי, הוא בא ברע:

נמאס מאולי להיראות דפוק, מלשכוח מה אמרת, נמאס מרק עוד סיגריה, רק עוד בירה, יאללה באמפ אחרון, טוב נו בסדר אחרון באמת. עיניים פקוחות מדי, לסת לחוצה, פה יבש וקילו חננה מספקת מאוד ביום של אחרי.

נמאס מפיפי שלא יוצא. כמה שנמאס מפיפי שלא יוצא. או בשלושה חלקים. וואו.

עכשיו, הגענו למחיר. וחשוב לדבר עליו.

אחרי תקופה, זה מתחיל להיות מורגש. אותם המשאבים הטבעיים שלנו שאמורים לדחוף אותנו קדימה, לאותת לנו שעשינו טוב, להמשיך. אותם המאגרים שאמורים להתפוצץ בתוך הראש כשהגשמנו את עצמנו - מתבזבזים על שיחות נפש מדומות בתור לשירותים, כשכל הזמן הזה חוליו אגלסיאס מסתכל עליך דרך פוסטר עם מבט אבוד ושואל אותך "למה אני פה בכלל ולמה אני לא צביקה פיק. פליז תקרא לאמא שלי."

ואתה לא יודע מה להגיד לו או את המספר של אמא שלו.

בסוף, אנחנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו באובססיה למיצוי ההרתפקה, שתעקוב אחריך עמוק לתוך היום של אחרי ולסופ"ש הבא.

האובססיה הזו לא צריכה להתבזבז במקומות קלים, היא צריכה להתממש כשעשינו משהו נהדר עם עצמנו, משהו לא יאמן. ועדיף שלא בסשן התבזות שבועי. אותם הדברים הנהדרים שאנחנו חייבים לעצמנו פשוט יפסיקו להגיע, לאט לאט, ונצלול לתוך ים שקט של אפתיות וריקנות.

והפיקים שאנחנו מחפשים, אם זה בסקס חסר גבולות, הרפתקה יוצאת דופן, או נושאים שלא חשבנו שאי פעם נפתח… אלו יקרו פחות ופחות.

אז חשוב שנזכור לכבד את עצמנו, לכבד את הממס, כדי שנוכל להמשיך ליהנות וגם לחיות.

כי לא תמיד חייבים לאזן,

וגם אם החלטנו שכן,

אז בקטנה, של נסיכות.

כי ממסי לא = ISIS

אנחנו פשוט חזירים. ❤️


3,340 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page