אני וחברה שלי עברנו לגור יחד, אז חיפשנו ביד2 כל מיני דברים, מכיורים עד מזנונים. וואלה? הסתדרנו על דברים טיל. לי זה הספיק באיזשהו שלב, והשארתי לה את החיפושים. היא גם ככה חשבה שכל מה שאהבתי מזעזע, אבל זה בסדר, זה התפקיד של בנות זוג, לא לתת לך להיות מזעזע ולכעוס על התלבצים שלך, ובצדק.
אז בואו נתחיל מזה שיד2 לא עושים את זה טוב, אף פעם לא נשארתי ער עם לב פועם בהתרגשות במיטה ב-3 בלילה ביום חול בגללם.
הבעיה התחילה ברגע שחברה שלי עברה למרקט, ואני קיבלתי אישור להיות אחראי על כורסאת טלויזיה.
היא היתה שולחת לי כורסאות, אני הייתי מסתכל, לא מתחבר וממשיך לדפדף. אבל יום אחד, ראיתי אותה, הבנתי כמה שווה האפליקציה - בום, כורסה שנראית חדשה, כתומה בדיוק כמו שהיא הסכימה, רק 500 שקל, כשכל השאר באותה הרמה עולות כפול שלוש, בול הטייפ שלי.
התקשרתי וענתה לי איזו זקנה שלא מבינה מה יש לה בידיים, כורסה של פאקינג ד"ר גב במצב חדש.
אבל אז אמרתי רגע, אם יש מציאה כזו טובה ממש פה בצפון תל אביב, למה שלא תהיה עוד אחת?
אז הפומו התחיל, מה יהיה הדיל הבא שאני אמצא לפני כולם?
התיישבתי לעשות קקי, והתחלתי לגלגל, עושה לייק לכורסאות הכוסיות יותר, מדלג על הבררה שלמה מי יקנה אותן? אני? פף מה אני פראייר. אנלא פראייר. שרוסים יקנו אותן.
וואלה קטן עלי פה, ומציאות אני לא צריך להגביל לתל אביב. בשביל איזו כורסה אחושרמוטה של זקנה שלא מבינה כלום מהחיים שלה? אני יוצא מאיזור החיפוש, מגדיל את הרדיוס, אני עד חדרה מאמי.
הבאנו את הכורסה הכתומה מצפון העיר… למרות הפומו מהאחרות.
היה לי לא נעים מהזקנה כשהייתי שם וכבר הייתי בהיי שמצאתי משהו טוב, אז זרמתי איתה הביתה. אי אפשר להאשים אותי באמת, אני רק בן אדם. אבל וואלה, משהו לא עבד בכימיה בינינו, גם תכלס היא היתה שמנה יותר מבתמונות.
אחרי כמה ימים של ציקצוקים סביבה, שמתי אותה למכירה במרקט בעצמי, צילמתי בתאורה מחמיאה וערכתי התמונות. 900 שקל. מה, לא מגיע לי?
אחרי שבוע נכנסה לי משפחה שלמה לבית, באו לקנות לסבתא כורסה.
שיקרתי להם שהיא בת 3 ושעלתה 5,000 שקל. "בואו תשבו, לא תרצו לקום." שיקרתי להם, "נכון שהיא וואו?" שאלתי.
האמא הסכימה שהיא וואו למרות שהיא לא, "500, מה אתה אומר?" שאלה בזמן שישבה עליה.
"שמעי, באהבה, כן? אני נותן לך כורסה של 5 אלף ב-900 רק כי חברה שלי מתלוננת עליה. אני יכול גם למכור אותה ביותר, יש לך פה מציאה." אמרתי בביטחון. מי אני. אני לא מכיר אותי.
בעלה והילדים הסתכלו עליה במבט של 'יש לו נקודה…'.
"יאללה, קחו אותה, שזאתי תפסיק לבלבל לי תמוח." הקפצתי את הראש לכיוון חדר העבודה וקרצתי.
הם צחקו ושילמו לי, 900 פאקינג שקל.
הפראיירים הלכו. ואני נשארתי לספור את השטרות כשאני צוחק צחוק של נוכל.
מאותו היום, הצורך בכורסה לא בא על סיפוקו, במיוחד בגלל עודף ההיצע שלא נגמר, ושבכל יום מתווספות עוד שוות שאני יכול לתפוס. אף אחת לא הצליחה לכבוש לי את הלב, במיוחד שתמיד היתה אחת זולה יותר איפשהו, וזה חלחל עמוק.
והאלגוריתם יודע, כי ההתראות מפייסבוק אלו הראשונות שפתחתי בכל בוקר: "הכורסה שאהבת עכשיו ב-200 שקל פחות!" ובאותו הזמן שאני מסתכל, הוא משגר לי למוח עוד תמונות של שוות אחרות, רק לשמור אותך בפנים, מציג לי פרסומות במסווה של מודעות מכירה. חנטריש גדול.
בכמה בתים ביקרתי, על כמה כורסאות ישבתי, וכמה חירטוטים חרטטתי בדרכי החוצה "נהיה בקשר, דווקא אהבתי, באמת מיוחדת. אני אדבר איתך!"
אף פעם לא דיברתי. לא פעם אחת.
מכרתי מנורות, ציורים, סירים. מכרתי פאקינג כבלים לטלויזיה. נהיתי הקינג של המרקט, ונשארתי בצללים.
חברה שלי היתה מתחננת שאתן לה תשומת לב, "רק עוד דקה" הייתי אומר לה, ובורח להתחבא מתחת למיטה,להתקשר לבעלי כורסאות, להגיד להם שחצי מחיר ואני בא עכשיו מזומן ביד, כששנינו יודעים שזה לא יקרה, אבל ממשיכים לשכנע ולהתמקח, עד שהיו צריכים לנתק כשבת הזוג מצאה גם אותם מתחת למיטה. אבל לא היה אכפת לי.
הייתי זונה.
מאז כבר עברה שנה, ואין לי מושג למה, אבל יש לי מערכת סאונד בבית ששווה שלושים אלף שקל שאני בקושי מדליק. אני רק משוויץ בה, מספר כמה היא עלתה באמת.
אני יושב כל יום ומגלגל בזמני החופשי, אפילו כשאסור לי, כי אני שובב.
חברה שלי עזבה אותי, היא גם ככה לא נתנה לי להכניס מלא דברים הביתה, עדיף שכך.
התעוררתי לפני כמה ימים ערום ליד הפח זבל הירוק מחוץ לבית שלי, אני לא יודע איך זה קשור.
אבל מה שבטוח, הוא שאין לזה תרופה.
זה מתחיל בכורסה, ונגמר בכליה.
אני שפי, ואני מכור לפייסבוק מרקט.