top of page

אביר עם מטריה | הטור של שפי

עודכן: 9 בנוב׳ 2021


עוד בוקר קר ושמשי בתל אביב. הראש על הכרית, המבט כלפי כתם היתוש שהכפכף שלי יצר לפני כמעט שנה. הריק מחלחל והעיניים נעצמות - כשהרצונות והתקוות מתחילות לרוץ על המסך השחור. אותו געגוע ישן לאהבה עולה, מתחיל לדפוק, לספר.

אני כמעט יכול לראות אותך, את שם, ללא פנים, ללא קול - צחוק זר, ובכל זאת מוכר, שמהדהד במרתפי תודעתי כחיוך מבעד צלליות לבנות של רגש – מאירה דרך שתי גומות חן.

האחת שאני מחכה לה, מבין רבות. כשהזמן יחליט לנכון, כי הוא כבר קבע וסלל מסלול בו אנחנו שם ביחד, ואני… אנחנו, עוד לא הגענו לנקודת ההתחלה שלו.


נסיכה שלי,

כל האפשרויות מנסות להרכיב ולממש את עצמן בדמיון, לרגע המיוחל - שאולי תעצרי לידי ברמזור ותשאלי איפה זה בוגרשוב, אולי תגישי לי פלייר ותספרי לי על חייהם היקרים של הלוויתנים או על הטבע שנהרס בסביבת ים המלח. ואולי את מעל שוק הכרמל, איפה שהרחבה עם המופעים, אולי שם... תחת שמים אפורים, בדיוק כשמתחיל מבול. והמטריה שלי תספק תירוץ לדבר עם המלאך הזה שתקוע מתחת לפרגולה של פלאפל בן צבי.

מהרגע הראשון, והמבט שנחליף, נדע שזה זה. כשננסה ולא נצליח לדבר, זה ירגיש כמו שעה של שתיקה מהולה בהלם, שתימשך בסך הכל שניה. ברגע הדדי נראה את החיוך הכי יפה שקיים, את המבט הכי נכון שנוצר. ונדע.

נדחיק את מה שאנחנו חווים עכשיו כדי שלא נתפקד כמו שני קיצוניים בספקטרום, ואני אציע ללוות אותך, תחת מטריה, למשרד או לקיוסק שאת עובדת בו. ואנחנו נצחק על החיים, על הסיטואציה, נצחק על היונים כי אין להן ידיים להחזיק מטריה קטנה. ונהיה עצובים יחד, ממש לשניה, כי לנו אין כנפיים שנוכל לעוף איתן יחד, הרחק הרחק מכאן. אנחנו נשנא בחורף את אותם דברים ונשכח לשאול אחד את השניה את כל השאלות הרגילות כמו שקורה רק כשמאבדים את הראש.

לדבר איתך ירגיש כמו לדבר עם החבר הכי טוב שתמיד היה לי ולא הכרתי. בנוחות וטבעיות כזו, שהייתה מזמן ולא קרתה מעולם.

נלך עשר דקות, לכיוון רוטשילד. וננסה לדחוף את כל מה שמת להשתחרר מהפה שלנו אחד כלפי השניה תוך כדי שאנחנו ממשיכים לשכוח חלקי משפטים מהתרגשות.

נגיע למקום הזה, שהיית חייבת להגיע אליו. שנינו נגמגם ונשאל יחד "אז... יש לך שם?" – "איך קוראים לך בכלל?" ולא נצליח לענות, כי כל אחד מאיתנו ירצה לשמוע את שמו של השני קודם ולדעת איך נקרא הקסם שעומד מולינו כרגע.

נתחבק, למרות שהכרנו לפני כמה רחובות. ונחזיק 98% אחוז מהחיבוק בתוכנו, אחוזים בודדים ירעדו החוצה כשנאסור עליהם לצאת. מבט אחרון. ונסתובב. כשאני עושה את כל המאמצים לא לקרוא לך 'נסיכה.'.

לפני שאצליח לחזור לחשוב רגיל, אני אסובב את הראש אלייך כדי לראות אם את אמיתית. ולהפתעתי, את תעשי את אותו הדבר.

התרגשות תקפיץ אותי בדילוגים בדרך הגשומה למקום הזה שאלך אליו. "פגשתי את הגלגול הבא של גולדה מאיר רק בכוסית." יישלח לכל החברים הקרובים. ואזכר בכל מה שעברנו עכשיו יחד, אחשוב על כל הדברים שהייתי יכול להגיד ולעשות אחרת, ואז אגיע למסקנה שאת בטח חושבת שאני יצור. אוכל סרט קצר ואצא ממנו כשאחפש אותך באינסטגרם בפחד שלא אמצא.

אבל אני אמצא, ואשבר מול כמה שאת יפה, אציץ לתוך החיים שלך, נסיכה, ואתפלא שאני לא יודע מי את, כמשבצת קיימת בחיים שפשוט עדיין לא גיליתי. את כזאת מגניבה ואדירה, מצחיקה... וכל כך... כל כך יפה.

אני לא אשלח עוקב עד הערב, כדי שלא תחשבי שאני אנס ודפקט.

אני אחשוב עלייך לפני השינה, אסתכל בטלפון כל חצי דקה לראות אם אולי יש חדש, ועקבת בחזרה. לא אצליח להרדם ואשים איזו סדרה, אעשן מלא ואסתום את המוח, עד שארדם.

יום אחרי זה, בבוקר, בשעה של גדולים, כשאני עוד אשן. אקבל התראה ממך. והודעה: "מצטערת שהייתי כל כך מוזרה אתמול, נורא מיהרתי. אבל מי ידע שאפשר ליהנות כל עם בן אדם שאתה עדיין לא מכיר באמצע היום מתחת למטריה?"

כשאקרא את ההודעה, הרגשה מדהימה תלטף אותי מכל כיוון. של רוגע. אני אהיה קול ואשים את הטלפון בצד 'אני רק אכין קפה ואתעורר. ואז אדבר איתה... יש לי עוד דברים לעשות גם ככה. מקווה שאזכור בכלל.' אשקר לעצמי.

אני אחליט על כנות. ואשלח: "כל כך לא היית מוזרה, וכל כך היית ההפך, שאני כבר חצי שעה רב עם עצמי בראש על מה לשלוח לך חזרה.', אוסיף אימוג'י של משקפי שמש ועוד אחד של קקי מחייך כי אין על קקי מחייך - במקום לקרוא לך 'נסיכה'.

כמה חילופי הודעות, כל אחד יתן את המקסימום שנינות ואופי שהוא יכול לשים שם. ונחליט שזה לא שווה ככה, ושנשמור בבטן הכל למתי שניפגש. כי רמזת לי לשאול, אז שאלתי. והסכמת.

ניפגש באיזה בר תל אביבי בצפון הישן שתמיד רציתי ללכת אליו אבל אף פעם לא יצא לי. את תציעי אותו. לא לפני שתציעי להפגש בתחנה מרכזית לאווירה, כי כזאת את, נסיכה.

כל אחד יספר מי הוא, לא ניפה כלום, לא נגזים. ההתרגשות תפעם ללא הרף, קו המחשבה ימשיך להקטע. ואני לא אפסיק לאכול סרט שיש לי משהו בשיניים ושאני מסריח מהפה.

כל דבר שתגידי ישמע לי גאוני. המחשבה השונה שלך תשלים את שלי בדרכים שיגרמו לי להתבלבל כמו בן 6 שקיבל את הצעצוע החדש הזה שהוא גם הכי מגניב בעולם כרגע.

ישמח אותי שלא יצא לך לראות את 'חומות של תקווה' עדיין. כי אולי יום יבוא ותוכלי לראות את זה איתי, יחד. רק אם אצליח לא להיות יצור ולהרוס הכל.

שום דבר מכל אלו לא ישתווה לרגע שיבוא, ממש אחרי הרגע שאחליט שנאמר מספיק ואין שום דבר אחר שאני רוצה מאשר לנשק אותך. בחילה תעלה יחד עם החרדה, שקראתי הכל לא נכון ובכלל את לסבית ושונאת יהודים, ואותי. אבל החרדה תיעלם ברגע שתלטפי את היד שלי, ואני את שלך בחזרה. כי המבט שלך יגיד הכל. ואז מה אם זה אפילו לא אמצע הדייט הראשון שלנו, הרי חיכינו כל החיים לנשיקה הזו.

וזה יקרה, וזה יהיה מעבר. זה יהיה כל מה שהיה חסר בנשיקה עד היום הזה.

"וואו..." את תמלמלי. "לא ציפיתי..." אשלים אותך. ואת הרגע הזה אזכור לנצח.

הציפיה ליותר תוציא את שנינו מאיזון. ותמשיך לשבועיים שיעברו. הודעות לא פוסקות ישלחו משני הכיוונים עד ששיחת טלפון אחת, בלי מחשבה, באמצע היום - תגיע ממני. וזה מוזר, הרי 2021 ואת לא סבא שלי.

את תעני ותהיי מתוקה. אני אגיד שאני לא יודע למה התקשרתי תכל'ס, פשוט רציתי לשמוע את הקול שלך. ואת תחזירי ברוך: "התגעגעת אליי. זה בסדר מתוק... גם אני אליך." כשרגש חדש שהספיק להיעלם מלקסיקון הרגשות שלי יראה חיים, ניצוצות של אור יביאו דפיקות עמומות של לב ששכח. אני לא אדע איך לאכול את זה. חוץ מלהשאיר את התמונה שלך בראש שלי בכל נשימה לתקופה הקרובה. נסיים את השיחה,

לא לפני שאשחרר: "שיהיה לך יום אח, נסיכה." כשבתוכי נדלקת נורה, אחת שגם אם ארצה, לא תכבה, לא בקרוב.


הפרצוף שלך כבר לא זר, מרגיש כאילו אנחנו מכירים שנים. אז קבענו לסרט. 'חומות של תקווה', אצלי - קלאסי. שנינו יודעים מה הולך לקרות. שנינו רוצים את זה כמו שום דבר אחר בעולם. נצליח לראות את הסרט עד הסוף. כי בסרט הזה, בכל זאת אין ברירה.

וממש אחרי שיגמר, אשים אלה פיצג'רלד לאווירה, ואנשק אותך, נשיקה אחת כזו, מלאה בשלוש נקודות.

כל מה שיגיע אח"כ, יהיה אחת החוויות היותר מלאות שעברתי בחיי. ולא יתקרב לפעמים שיגיעו אחריה – כל פעם מחדש.


"היום, לפני חודש הצלת אותי מהגשם. אתה יודע?" תספרי לי בהודעת ווצאפ בשעה מוקדמת.

ובדרך פלא, דרך כל החומות, ניצוצות וצבע יהפכו לפיצוצים וזיקוקים - כשאוציא את הראש מהחלון ואריח ריח חדש, ריח שלא היה קיים לפני זה. פרפרים יעופו בכל מקום בתוכי, וארגיש כאילו התעוררתי משינה ארוכה של שנים. ואדע.

באותו הרגע זה לא יתבסס על 'אולי', או על 'בערך' ו'כמעט'. אני אדע.

אני אוהב אותך. אני מאוהב בך ברמה שלא יכולתי לדמיין – אהבה ששכחתי שקיימת וזנחתי מאחוריי בדרך החיים הצינית והמתישה. אבל לא אגיד לך, כי אלחץ שזה לא הדדי. לפחות לא ברמה הזו.

יום שבת יפיפה, שבת של פיקניק בפארק, בו הכל צריך להיות מושלם יגיע. אבל זה כל מה שלא יהיה. כי את מופנמת, ומוזרה. שיחות לא יזרמו והמגע שלך יאבד מהתוכן. אני אנסה לשאול מה קורה ולא אקבל תשובה.

'היו לי כמה ימים כאלו... ויש לי מלא דברים על הראש' תתרצי. אני אוכל את כל הסרטים האפשריים ואבין שכנראה ואיבדנו את זה, או לפחות את אותי. ארגיש שמשהו מוזר, וכל הסיבות לו נכונות.

אני ממש אבקש שתעלי אליי הביתה, רק לקצת. 'אם זו הפעם האחרונה שאראה אותה' אחשוב לעצמי.

תשעני על קיר המיטה, תחת שמיכה. העיניים שלך יקפצו בין הפריטים בחדר כשאנסה לשכנע אותך פשוט להוציא את זה.

"אני לא מכירה אותך," את תתחילי בכוח כשהלב שלי יסדק ורסיסים יפלו לחשיכה, "...אני לא יודעת מי אתה. כל הזמן הזה. זה מבלבל אותי... אתה לא תבין." את תקבעי. ואני אנסה להסביר ש'אולי בכל זאת' בזמן שעולמי חרב סביבי ותקרת נפשי מתרסקת מעליי.

"מה יש לך. פשוט תגידי, בבקשה. כי את כן מכירה אותי, יותר ממה שאת יכולה לדמיין. כי בדרך פלא, רק העיניים שלך יכולות לראות לתוכי לרבדים של אמת שגם אם ארצה לא אצליח להראות. פליז. פשוט תגידי."

"אני לא רוצה. תעזוב אותי, אני מתחננת." אבין שאין לי את הכלים הנכונים בשביל הסיטואציה. אשען אחורה ואתן לשקט לשרוף את כולי, הידיים קמוצות בכוח - רק שהדעמות לא ירדו.

את תצאי מהשמיכה ותחבקי אותי חזק, "אני מצטערת. אני באמת מצטערת." תמלמלי, תורידי את רגלייך מהמיטה וישר לתוך כפכפייך ברעשי גומי והתעסקות, "אני צריכה ללכת…" את אפילו לא תסתובבי ותעזבי את הדירה. 'איך זה התפספס… למה…' אחשוב לעצמי בהבנה שהסיטואציה הולכת לרדוף אותי מתוך שינה. וכך אשמע גבר בוגר בוכה בקול שקט ונורא ואתן לעיניים להתמלא ולכאב לפעום החוצה. אלו יהיו שלוש דקות איומות, עד שיסתיימו בדפיקה בדלת. דרך העינית אראה את גב ראשך, אנחש ששכחת פה ואפלוט "מה.". את תסתובבי מול העינית ותגלי פנים הרוסות מדמעות. אני אפתח את הדלת. ואת תמהרי ותצמידי את שפתייך לאוזני כשהלחיים שלך ירטיבו את שלי בדמעות, תלחשי בקול רועד, "אני... אני לא יודעת איך... אבל..." משיכה אחת באף ונשימה עמוקה, "...אני אוהבת אותך." בלבול והתרגשות לא יתנו לקול לצאת מהגרון שלי. כשאני מביט בפרצוף הנפוח שלך, כשלא יכולת להחזיק את זה יותר בפנים עד שזה שיגע אותך, מאותן סיבות שלי. הקול יעלה ואצליח להוציא בכוח: "אבל... אני אוהב אותך חזרה. כל כך, שאני לא יודע איך לא נחנקתי עד עכשיו... נסיכה.".


את כבר לא 'חברה של', את את, בעיניי כולם. בעיניי החברים שלי שנפגשים איתך בלעדיי, כי את חלק בלתי נפרד מכולנו. וחוץ מזה, את הכי מגניבה ואדירה בפאקינג עולם. מיותר לציין שהמשפחה שלי מטורפת עלייך, כולם. מתקשרים אליי רק כדי לשאול לשלומך והבנות דודות הגדולות שלי מעריצות אותך. את העתיד שלי, כולם רואים, כולם רוצים. את העתיד שלי.

וככה תעבור שנה. שבה כל יום ירגיש טוב יותר מהקודם, בה הצבעים חזקים, הצלילים חדים והכל יפה יותר. ואת... את כזאת נסיכה.

נשכור דירה, משהו קטן, בכרם התימנים. ונביא גם כלב, אהבה חדשה, משותפת. נקרא לו בטי לצחוקים והוא יהיה החיים שלנו. נאהב ונמשיך לצעוד בחיים מלאים ומאושרים, נתפתח יחד, סינרגיה מושלמת, תמיכה והכלה. נצא לטיולים, נראה סרטים, ונאהב כמו ילדים.


נמשיך את החיים שלנו, נתקדם בעבודה, נסיים את התואר. בטי המהמם שלנו יפסיק לאכול את הספות ולהשתין בפינות.

נעבור לדירה גדולה יותר בצפון תל-אביב. עם קירות אמיתיים. ארמון שיכבד אותך, נסיכה.

ואת תמשיכי לאהוב אותי, יותר בכל יום, ותראי לי את זה בדברים הקטנים. ארוחות בוקר, ביקורים מפתיעים בעבודה, ערבי פיצה וסמים. ותמיד... תמיד תרצי לתת לי יותר.

וערב אחד יגיע מכל הערבים האלו, ואת תאכילי אותנו בן אנד ג'ריז כמו שתמיד אהבת לעשות. ובמבט לאחור אבין שבמשך כבר כמה שנים, נתת לי את החתיכות הכי שוות, את אלו עם השוקולד או הביס קינמון, והסתכלת עליי נהנה מהן - וזה סיפק אותך יותר מאשר לאכול אותן בעצמך.

ואז זה יפול. כמו בפעם הראשונה,

את האישה שלי, את האחת, נסיכה.

נסע ליוון או קפריסין, משהו בקטנה.

בארוחת הערב, אחת מהן, אסתכל עלייך ואקבל תשובה, בתוך המבט, בתוך העיניים שלך.

זה הזמן. ומזל שהתכוננתי מראש - כי אני מוצא את עצמי על ברך אחת, "תנשאי לי. אני אוהב אותך יותר מכל דבר בעולם הזה, נסיכה." את תחנקי, רק לשניה. "כ..כ..ן. כן. אביר שלי. אביר עם מטריה."

אחרי זה, הכל השתנה. קיבלנו החלטה, אפילו כמה. אז בטי כבר לא לבד, שלושה קטנטנים רצים סביבו, אחד מתקשה ללכת עוד, אבל הוא ממש מנסה. והם הדברים הכי יפים שראינו בחיינו. אהבה בחזקת אהבה. מי ידע בכלל.

יגיע יום, ואנחנו על מרפסת, מול אגם קטן. את מחזיקה לי את היד, היא מקומטת ובלויה. השנים עברו אבל כלום לא השתנה. תמיד ידעתי, לעולם לא נזדקן יחד, כי מעולם לא תזדקני בעיני.

ומחליפים את אותו מבט שכבר החלפנו אין ספור פעמים. בציפיה ליום הבא.

"אני אוהבת אותך." את אומרת לי בקול שקט וקצת שבור, בחיוך, בין כל קמטי וכתמי הזקנה.. בין השיער הדליל והלבן והעין שהתעייפה.

אני אקח אוויר ואענה, כי בשבילך הכל,

"גם אני אותך, נסיכה."


אבל בכל זאת... היום זה היום. ואם אני אמשיך עם המחשבות המפגרות האלו אני אאחר לעבודה. וגם... כתם היתוש הזה מעצבן אותי. אספתי מגבון מצד המיטה וקפצתי עליה עד שהצלחתי להגיע לתקרה. טוב יאללה, אני אצא כבר עכשיו. יום יפה לטיול בחוץ.

לא בא לי על הדרך הרגילה. אני רוצה שינוי, אם כבר ניגבתי את היתוש מהתקרה. אני עולה לאלנבי, פונה ימינה לכיוון הדרך הארוכה. נהנה מהשמש עד ש... רוח חזקה. שיט. נו ראסמי. מה. השמים משנים צבע לאפור. פאק... מבול מתחיל. אנשים רצים בכל מקום, מחזיקים עיתונים מעל הראש, מוניות מצפצפות. מה אני עושה עכשיו? בהלה ברחוב - כמה רצים לתפוס מחסה, יש שם אור אחד שאני לא יודע להסביר, מתחבא מתחת לפרגולה, "פלאפל בן צבי". ורק אם הייתה... רגע.

אני מסתכל מטה ליד שלי.

וואו... לא שמתי לב בכלל. כוח ההרגל...

מזל שהבאתי מטריה.



325 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול

1 commentaire


Shahar Blum
Shahar Blum
27 oct. 2021

מהמם! מחכה לכתבה הבאה

J'aime
bottom of page